🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
הקלטות חוזרות של אותו שיעור: הקלטה נוספת א · הקלטה נוספת ב
אומרת הגמרא: "קָשֶׁה זִוּוּגוֹ שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף". דרשות רבות נאמרו בביאור הדמיון בין השניים. השיעור הבא, הנלמד מתוך פרשת בשלח, מגלה זווית נוספת ומעשית: לא רק הקושי במציאת הזיווג דומה לקריעת ים סוף — אלא גם התגובה הראויה לאחריה, שהיא שירה תמידית, לא חד-פעמית.
בפרשת בשלח אנו קוראים על קריעת ים סוף, ומיד לאחריה — שירת הים: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". מובאת דרשה (בספר "קול חמישי", עמוד נו) בשם אחד מחכמי ישראל, המסבירה את הקבלת חז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף": כשם שלאחר קריעת ים סוף שרו עם ישראל שירה, כך גם החתן, לאחר שזכה למצוא את זיווגו — עבורו כמו קריעת ים סוף פרטית — צריך לשיר ולהודות לה' במשך כל שבעת ימי המשתה על הישועה הגדולה שזכה לה.
אולם אין להסתפק בשבעת ימי המשתה בלבד. ממשיכה התורה ומספרת שגם לאחר שירת הים, כאשר עם ישראל ממשיכים במסען, הם עדיין מזכירים ומהללים את הנס — "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר" — יום יום, לדורי דורות. כך גם החתן: אחרי שנגמרים שבעת ימי המשתה, אין לו להפסיק את השירה וההודיה, אלא להמשיך להודות לה' בכל יום ויום על מתנת אשת החיל שהעניק לו. זה הלימוד מ"אָז יָשִׁיר" — לא שירה חד-פעמית, אלא שירה תמידית.
ידועה הגמרא במסכת ברכות: שני פסוקים סותרים לכאורה — "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" מול "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה". מה ההבדל בין "מָצָא" ל"מוֹצֵא"? היה מסביר הרב עדס הסבר נפלא: כאשר אדם מרגיש "מוֹצֵא אֲנִי" — הוא, בעצמו, בחוכמתו ובתבונתו, הוא זה שמצא — אזי מחכה לו "מַר מִמָּוֶת". אך כאשר אדם מרגיש "מָצָא אִשָּׁה" — כלומר, מרגיש בליבו שהיא מציאה שהקדוש ברוך הוא זימן לו, ולא הישג של חוכמתו שלו — הוא זוכה ל"מָצָא טוֹב".
מובא בשם הרב עדס, מסכת ברכות ח ע"אההבדל הזה נוגע ישירות לשירת החתן שלמדנו בפרק הקודם: מי שרואה במציאת בת זוגו מתנה שזימן לו הקדוש ברוך הוא, ולא הישג עצמי, הוא זה שממשיך להודות ולשיר עליה יום יום, ולא פוסק — וממילא זוכה לראות בה תמיד את הטוב. יזכנו ה' יתברך שנזכה להודות לקדוש ברוך הוא, ונזכה כולנו "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וַיָּפֵק רָצוֹן מֵה'".